ילד נייר: 1953: הם טוחנים גם ילדים

חמש שנים אחרי הכרזת העצמאות, נראה שאחז את ישראל טירוף מסוג שלא נודע בעבר. הבהלה לנקניק, תוצר ישיר של מדיניות הצנע שהנהיגה הממשלה, הפכה את המאכל הותיק לסמל סטטוס ואימה. מוצר שכולם רוצים לקנות, אבל מפחדים להכניס לפה.

בשנת 1953, רוב אזרחי המדינה חיו מכמות מזון מוגבלת, שנקבעה בידי משרד הקיצוב. המצרך הנדיר ביותר היה בשר: רק 75 גרם היתה ההקצבה החודשית לכל אזרח ישראלי, וגם זה - לא תמיד.

אלא שישראלים רבים לא התכוונו לתת למדיניות הספרטנית של מפא"י להפריע להם ליהנות מהחיים. אזרחים שקרובי משפחתם התגוררו במדינות שניהלו קשרי דואר עם ישראל (קרי: אשכנזים) זכו באישור לקבל מהם חבילות סיוע - פתח למכירה לא חוקית של מזון ב"שוק השחור". כך, למשל, בקונפליקט שבין החרם על גרמניה לבין ההזדמנות לאכול קצת משהו טוב מאירופה - הדליקטס שהוברח ישר מדכאו ניצח בנוקאאוט.

(מעריב, 4.8.1953)

"הצפתו של השוק" במעדנים מוברחים יצרה בישראל הצעירה עוד דיכוטומיה חברתית: מעמד הנקניק - מי שקיבל נקניק בדואר או יכל לרכוש אותו בשוק השחור, ומולו מעמד האין-נקניק - מי שנאלץ להסתפק בקצבת הבשר הממשלתית או להמתין עד שרוזה בולוף תעשה קניות לפסח.

(מעריב, 2.4.1953)

האלמוני שגנב "חתיכה ניכרת של נקניק טוב" מגב' בולוף ידע מה הוא עושה ומה הוא מחפש. התאווה הישראלית לנקניק עלתה בהרבה על היצע הנקניק האשכנזי שהוברח מאירופה, ויזמים מקומיים החלו לחפש פתרונות ציוניים לבעיה.

(חרות, 14.12.1953)

בעצם, אם כבר חסכנו קצת על הבשר - מי אמר שבנקניק צריך להיות בשר?

(מעריב, 22.7.1953)

השילוב של רעב בלתי מרוסן מצד אחד, ומצד שני אי הוודאות לגבי הרכב הבשר הטחון, יצר בציבור חרדה עמוקה עד כדי פראנויה על רקע נקניק.

(מעריב, 5.2.1953)

על פי הלך הרוח הציבורי, לא רק גמלים וחתולים היו על הכוונת של תעשיית הבשר. "מעריב" אמנם תיאר את התופעה כ"פסיכוזה", אבל למרות הדיווח המסוייג לא יכלו עורכיו להימנע מלפרסם את השמועה המוזרה ביותר שדבקה ביצרני הנקניק.

(מעריב, 11.1.1953)

עד סוף השנה, השמועה על נקניק מילדים השתרשה עד כדי כך שבמהלך משפט רוצח רחל לוין, בת 4 שנאנסה והוכתה למוות, דיווח "מעריב" שילדים חוששים לצאת לרחוב - דווקא כי "יש אנשים רעים העושים מילדים נקניקים".